כתבו עלינו

נראה שהגרובטרון אינם שונים מהלהקות הצבאיות, שהצליחו להמציא לנו ישראל אחרת, שמחה, אבל בסוף האלבום נוחתת עלינו 'ביצה ציונית': "זה כואב לי בבטן, כואב לי בכיס. אבל מה אני אעשה עם כל זה? הולך לים, מסתכל בשקיעה, שוכח מכל מה שקורה". ישראל האסקפיסטית והאבודה, אומרים הגרובטרון, בעצם נמצאת פה עכשיו, היא רק קבורה מתחת להריסות הריאליטי והטוקבק. כדאי להאזין ובוודאי לתפוס את ההרכב בהופעה חיה, כתחליף או כריענון לערבי נוסטלגיה ושירה בציבור.

הגרובטרון אינה להקה לפינצטה של מבקרים. היא גם לא להקה של אלבום אחד. היא להקה עברית של רוח פרצים פאנקית, שאינה מסירה חיוך מהפנים, גם כשהשירים מדברים על ארץ, שאינה זבת חלב ודבש.

יש כאן משהו שראוי לספר עליו. יש כאן משהו שחייבים לראות ולשמוע, וממש מוכרחים לחוות. קסם מסתורי, נס של תקשורת אנושית, מכנה משותף בין זמר לקהל, בין להקה לאוזניים, בין מילים לקישקע.

כדי לא להרבות בדוגמיות ובמילים, כדאי לתת למוסיקה לעשות את שלה, אני אומר דבר כזה: לכל אוהבי השירה בציבור, לשרהל'ה ולשרוף ולגבעתרון – תקשיבו, תקשיבו, תקשיבו. סוף סוף נעשה צדק עכשווי עם שירי ארץ ישראל.